אוטיזם בראי ההיסטוריה

בשנים האחרונות הרפואה התפתחה לא מעט, והתחילה להפריד בין התנהגויות ותסמונות שונות אחת מהשני . אחד התחומים שהתפתחו רבות הינו תחום האוטיזם שבשנים האחרונות הפסיק להיות תחת מטריית הנכות הנפשית והוכר כמגבלה נוירולוגית.
שמו המקצועי של האוטיזם הינו Autistic spectrum disorder או בקצרה ASD. היום אוטיזם מתחלק לשלוש רמות: תפקוד נמוך, בינוני וגבוה.
בעבר היה קושי באבחון אוטיזם אצל ילדים או בוגרים. היום למאבחנים יש את הכלים לביצוע האבחון ולדייק אותו בהתאם למצב. ברגע שיש גם אבחון ניתן במקרים מסוימים לקבל גם נכות כללית.

אף אחד לא יודע מדוע ואיך נוצרת הפרעת ASD. לכן, דבר זה הוביל לכך שהמתמודדים עימה מגיעים מכל קשת החברה הישראלית. אצל נשים באופן היסטורי יש קושי רב לאבחן אוטיזם. הסיבה לכך היא שאוטיזם, בדומה להרבה אבחנות היסטוריות אחרות, מאובחן לפי התנהגות והגוף הגברי. לכן אצל הנשים האוטיזם מתבטא אחרת ונשים רבות שהתמודדו עם אוטיזם לעיתים קרובות אובחנו לא נכון בהפרעות נפשיות בכלל..

חידוש משמעותי נוסף הוא שכיום ניתן לאבחן את ההפרעה בגיל מוקדם ביותר – בגיל שנה.
חידוש זה מאפשר טיפול נכון ומתן כלים כבר מגיל צעיר למאובחן ולמשפחתו. בנוסף, חידוד המבחנים מאפשר לאבחן גם את מי שעד היום לא הצליחו לאבחן ומספק לו הסברים בדיעבד. המאבחנים מתקשים במיוחד דווקא עם האבחנה של תפקוד גבוה מאחר שהוא לפעמים מתחבא להיות הפרעות נפשיות שונות כמו חרדה, קשב וריכוז ועוד.

אוטיזם בביטוח לאומי, יש טעם לאבחן גם בגיר?

ביטוח לאומי מבין כי אוטיזם הינו נכות הנובעת מקושי נוירולוגי והוא אינו מקוטלג תחת מקושי נפשי ומכיר בקושי זה אצל ילדים ומבוגרים.

לפני הכל, חשוב לדעת שבביטוח הלאומי ההכרה בילד עם אוטיזם עברה רפורמה רצינית ביותר. רפורמה שהפכה את ההכרה במוגבלות לקלה וברורה יותר, מוזמנים לקרוא על כך ממש כאן.

וכעת, למבוגרים. גם מבוגרים זכאים להיות מוכרים כאדם עם אוטיזם. יש לכך מבחנים אחרים מאשר ילד נכה ולו רק כי השאלה אצל מבוגר היא כבר אחרת- האם הוא יכול לעבוד? שאלה שאצל ילדים אינה רלוונטית.
ולכן במעבר בין ילד נכה למבוגר נכה יש הבדל ויש צורך לדעת ולהסביר נכון את המצב.
אנשים רבים שקיבלו בגיל מאוחר אבחנה של אוטיזם מהססים לפנות לביטוח לאומי, בוודאי גם אנשים שרק חושדים באבחנה זו אך לא מנסים לאבחנה בפועל. לטענתם, אין כבר טעם לדעת את האבחנה כי זה כבר לא יועיל להם. בפועל – מאוד לא נכון!

דבר ראשון יש את הטעם הרגשי. כשיש אבחנה אפשר לבנות תוכנית שיקום וסיוע להתמודדות עם הקשיים הקיימים. בכל גיל. לא רק זה, עצם העובדה שלבעיה יש שם והסבר עושה את ההבדל.
מעניין לציין שברגע שכן ניתנת אבחנה סופית, אנשים דיווחו על תחושת הקלה ושהם סוף סוף מרגישים חלק מקהילה ואינם מרגישים לבד עוד.

דבר שני, האוטיזם יכול להפריע מאוד להתנהלות החיים התקינה. למשל, להתמיד במקומות עבודה, למצוא מקום מגורים הולם ולנהל את חייו באופן כללי. לכן, אין שום סיבה לוותר על זכויות שמגיעות ולקבל סיוע.
הסיוע אגב יכול להגיע בצורה של קצבה, עזרה במציאת עבודה, והטבות לעניין מגורים ועוד.

אז באמת יש טעם לאבחן בגיר?

תשפטו אתם לפי הסיפור הבא:
למשרדי הגיעה אישה צעירה שהתמודדה עם קשיים רבים. בשיחה איתה שמעתי ממנה שקושי יש, אך אבחנה אין וביחד יצאנו למסע לעבר האבחון.
דאגתי שאת האבחן יבצע רופא שבקיא בנשים, אשר קבע חד משמעית שהיא מתמודדת עם אוטיזם.

אין לתאר את תחושת ההקלה שלה על האבחון ואת השמחה שאחזה בי שמצאנו את הפתרון לקושי שלה.

היום, כשהיא יודעת מה הבעיה קל לה להסביר את עצמה ולקבל התאמות בהתאם.
היא ואני אספנו את המסמכים המתאימים וניגשנו לביטוח הלאומי ביחד בטוחות בעצמנו ובאבחנה.
הביטוח הלאומי הכיר בנכותה וקבע לה נכות כללית ואובדן כושר עבודה לצמיתות.

כיום היא מתנהלת בביטחון. היא יודעת מה מגיע לה, יודעת שבכל חודש יש לה דרך לכסות את הוצאותיה ומודעת לכל זכויותיה.

לדעתי, וגם גם רואה זאת הביטוח הלאומי, אין הבדל בהתמודדות עם מגבלה פיזית לבין התמודדות עם קושי נוירולוגי:
אני רואה בשתיהן דימיון רב בין השתיים, בשתיהן יש קושי במטלות הבית, במציאת מקום עבודה והתמדה בה ולעיתים נדרשים להיות במעקב ובטיפול רפואי.

לכן, אל תהססו לפנות אליי במידת הצורך בשביל לקבל סיוע בהכרה בביטוח הלאומי עבור אוטיזם!