כבר כשהייתי קטנה ידעתי כשאגדל – אעבוד!
בגיל התיכון החלטתי להיות עורכת דין והתחלתי להוריד את הגבות של האנשים שלא הבינו איך הילדה הקטנה על כיסא גלגלים הזאת מתכוונת לעשות את זה. ועשיתי את זה. ואחרי שנים של עובדת שכירה, החלטתי להיות בעלת משרד משלי.
באוקטובר 2019 פתחתי את משרדי – לא הייתה מאושרת ממני. ואז הגיעה הקורונה.

הרבה אנשים שאלו אותי איך הרגשתי בתקופה הזו, במיוחד לאור העובדה שהייתי בקבוצת סיכון ברמה הכי גבוהה.
כאדם עם מגבלה עברתי בחיי לא מעט ניתוחים וטיפולים שהכריחו אותי לעצור.
לכן השתדלתי לראות את התקופה הזאת כעוד תקופה כזו,  ניסיתי לשמור על אופטימיות. זה לא תמיד היה קל.

אבל בזמנים הכי קשים ידעתי להודות על דבר טוב אחד- העובדה שיש לי קצבת נכות.

כעורכת דין המשכתי ללוות את הלקוחות שלי לוועדות בביטוח לאומי, תוך נטילת סיכון על חיי. החלטתי כבר בסגר הראשון שאשתדל לא לקבל על עצמי תיקים חדשים.
למה? הפחיד אותי לפגוש אנשים חדשים, ועוד בביתי שם עבדתי באותה התקופה. הורדתי פרופיל והתפללתי שאחזור לפעילות שוטפת במהרה.
ידעתי שהמשרד שלי יסבול וההכנסה שלי אכן ירדה. אבל ידעתי: נכון, הקצבה שלי היא זו שמאפשרת לי  להחזיק את הראש מעל המים.
בזמן שחבריי העצמאים טבעו במעמקי המענקים והבלבול – אני שרדתי.

הידיעה הזאת עזרה לי להבין כמה חשוב שתהיה קצבאות נכות.
נכון, אני מאחלת בכל ליבי לכל לקוח שלי שלא יזקק להן אבל יש מציאות. והמציאות טפחה על פניי, על פני כל אדם עם מגבלה שלא ידע מה לעשות.
התחדדה הבנה שאנשים עם מגבלה לא יכולים לסמוך על המחר. הם לא יכולים לסמוך על כך שמחר הם יצאו לעבוד.
זה יכול להיות בגלל שיש מגפה עולמית, מבצע צבאי או פשוט העובדה שהגוף לא מסכים לשתף פעולה.

לדרוש הכרה זו לא עצלות, זה לא להיות חמדנים, זה לדאוג לתוכנית ב' ליום בו אי אפשר לעבוד ולא תהיה משכורת.

אז אם אתם מבינים בדיוק על מה אני מדברת ועדיין לא הוכרתם בביטוח לאומי-
אל תבזבזו את הזמן, דברו איתי עוד היום!